<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך יוסף בן פנכס</h1>
<h2>דף קכט:</h2>
גרסינן בתורת כהנים בפרשת אמור אל הכהנים [תו"כ פ' אמור]. רבי יהודה אומר אין [אדם] מטמא על עצם כשעורה מאביו, אבל חוזר הוא על עצם כשעורה מאביו. ופליג אתנא קמא דדריש לה יטמא ואינו מיטמא על איבריה, שאין אדם מיטמא על אבר מן החי מאביו. ומייתינן לה במסכת נזיר פרק שלשה מינין אסורין בנזיר [מ"ג ע"ב] [ר' יוסי אומר אין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו]. אבל מיטמא הוא על עצם כשעורה מאביו. ומעשה ביוסף בן פכסס שעלה נומי על רגלו ונכנס הרופא לחותכה אמר לו כשתניח בה כחוט השערה הודיעני, וחתכה והניח בה כחוט השערה והודיעו. קרא לנחוניא בנו אמר לו נחוניא בני עד כאן היית חייב ליטפל בי מכאן ואילך צא לך. וכשבא הדבר (אצל) [—לפני] חכמים אמרו יש צדיק אובד בצדקו ויש צדיק וצדקו עמו. ואיתה נמי בפרק אחרון דמסכת שמחות [פ"ה] ובירושלמי (דנדרים) [דנזיר] פרק כהן גדול [רפ"ה]. וכי האי גוונא מייתינן בכריתות פרק אמרו לו [ט"ו ע"א] הלכה שאל(ו ל)רבי עקיבא לרבן גמליאל ולרבי יהושע אבר המדולדל בבהמה מהו. אמרו לו לא שמענו אבל [שמענו] באבר המדולדל באדם שהוא טהור. וכך היו מוכי שחין שבירושלים עושין הולך לו ע"פ אצל הרופא וחותכו עד שמעמידו כשערה ותוחבו בסירא ומושך ממנו והלה עושה פסחו. ורואין אנו שהדבר קל וחומר. ומפרש בגמרא דהיינו קל וחומר ומה אדם שמטמא מחיים אבר המדולדל בו טהור, בהמה שאינה מטמאה מחיים אינו דין שטהור. והאי דתוחבו בסירא ולא קא(מר) מטמא ליה לאדם בשעת פרישתו, אוקמה רב יוסף בנתזין בכל כחו, שתולשו בכחו מהרה. ובשלהי העור והרוטב גרסינן האבר והבשר המדולדל באדם טהור. מת האדם הבשר טהור כמו בשר מן החי. והאבר משום אבר מן החי מטמא. דצריך להיות עליו בשר כראוי. ואינו מטמא משום אבר מן המת. ומסקינן נמי התם [קכ"ז ע"ב] האבר והבשר המדולדל בבהמה מטמא טומאת אוכלין. ובגמרא טומאת אוכלין אין [טומאת] נבילות לא ואע"ג דאין מעלין ארוכה, משום דכתיב וכי יפול עד שיפול. וכיון דמעורה כל דהו מעורה [הוא] וטהור. ובפרק בהמה המקשה [שם ע"ג ע"ב] מסקינן נמי דמיתה עושה ניפול ואין מטמא משום אבר מן המת. אבל שחיטה אין עושה ניפול. הילכך אכלו לזה פטור. דאם שחט בהמה שהאבר מדולדל בה אפילו אין מעלה ארוכה השחיטה מטהרתו כשאר בשר בהמה אפילו לאכילה, הואיל ומעורה. הכי מסקינן התם. וקשה לי אני הסודר, אטו לרבן גמליאל ולרבי יהושע לא שמיע להו כל הני דמשנת העור והרוטב דצריכי למילף מאדם. אם כן שחיטה שמטהרת לאבר ובשר המדולדל הכי נמי דלא שמיע להו. ותו כיון דדרשינן קל וחומר לאבר מדולדל דבהמה מאדם, וכי יפול דמיתה עושה ניפול למה לי. ותו לרבן גמליאל ורבי יהושע ולדברי הכל מנלן דאבר הבשר המדולדל באדם במקום שאינו מעלה ארוכה דטהור. מבהמה ושרצים ליכא למילף שכן אין מטמא מחיים תאמר באדם שמטמא מחיים. ותו הא דתניא התם בהעור והרוטב בהא שמעתא [קכ"ט ע"ב] יחור של תאינה שנפשח ומעורה בקליפתה רבי יהודה מטהר וחכמים [אומרים] אם יכול לחיות [טהור]. ומפרש רבי אסי טעמא דרבי יהודה הואיל ומעורה מעורה. אבל רבנן לא סגי [להו] אא"כ יכול לחיות. מאי שנא לרבנן אילן מאדם. ואמר [קכ"ז ע"ב] רב חייא בר אשי אמר שמואל תאינים שצמקו באביהם מטמאו טומאת אוכלין כאבר שנידלדל בבהמה שמטמא טומאת אוכלין, והתולש ממנו בשבת אפילו הכי חייב, כיון דמעורה חשיב כעוקר דבר מגידולו. ומותבינן התם מאילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין יבשו הרי הן כמחוברין. מאי לאו מה תלושין לכל דבר אף מחוברין לכל דבר. ומשני מאי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. הכא חשיב נפשח תלוש לכל דבר אע"ג דמעורה, והכא חשיב מחובר. גימגום [—וצריך עיון] דמאי שנא אילן מבהמה לרבנן. ותימה נמי אימא לא שמיע ליה לרבי עקיבא כל הני ולרבן גמליאל ורבי יהושע. גימגום [—וצריך עיון].
